החלום של דנה להתגייס לצבא ללבוש מדים ולהיות לוחמת התנפץ כשהמחלה התגלתה אצלה לראשונה בגיל 17, היא כל כך לא רצתה לקבל פטור מהצבא , וכל בקשותיה להתגייס בכל זאת לצבא בהתנדבות לא צלחו.
וכפי דנה דיברה את החזון שלה עוד בגיל 16 "....לפעמים החיים לא מאפשרים לנו לרקוד בדרך בה אנחנו רוצים , מה שמאלץ אותנו לחפש דרך אחרת"
וכשדנה מחפשת דרך אחרת היא כמובן חדורת מטרה ומוצאת , וכך בחרה להתנדב ברשות השירות הלאומי אזרחי שנה משמעותית מאוד בחייה ב שירות בתי הסוהר במינהל הדרכה , כמובן ששנה אחת לא הספיקה לה ודנה רצתה להמשיך שנה נוספת בהתנדבות במוקד 105 לאיתור נוער במצוקה ברשתות החברתיות, שהספיקה לצערנו להיות שם רק חודשיים וחצי .
אתמול הוזמנו לטקס הנצחה בשירות בתי הסוהר לזכרה של היקרה שלנו ונטיעת עץ זית ב"פינה של דנה" , אתמול נסגרו לנו המון מעגלים, הכרנו מקרוב את כל האנשים שעליהם שמענו מהסיפורים שלה כל הזמן, הכרנו מקרוב את כל המקומות שסיפרה עליהם, היינו במשרד שלה ישבנו בכיסא שלה, הטקס כל כך עוצמתי ומכבד ומוקפד ומרגש. כל מילה שאכתוב לא תוכל לתאר את הוקרת התודה שלנו אליכם. איזו זכות היתה בחלקנו שבכל אחת.ד מכן.ם יש דנה !
"בשבוע השני של חודש ספטמבר, שנת 2019, נכנסה למשרד שלי ילדה קטנטונת עם חיוך מתוק, קול דק ועיניים ענקיות. כבר שהחלה להציג את עצמה הבנתי שהמראה שלה מטעה... לא מדובר בילדונת אלא בבחורה שיודעת בדיוק מה היא רוצה, איך זה יקרה ומה צריך לעשות כדי לגרום לזה להיות. בקיצור הבנתם...דנה נכנסה למשרד שלי, ובאותה השנייה היא נכנסה לי לחיים וללב. התפקיד היה מזכירת רמ"ח הדרכה, המזכירה שלי.
אבל תוך זמן קצר היא כבר לא הייתה שלי...כולם גילו אותה... זה התחיל כי לי לא תמיד הייתה עבודה לתת לה, ודנה שלא יכלה לשבת בשקט, שאלה מה עוד אפשר לעשות, והציעה את עזרתה לאחרים. ומעזרה פה ושם זה כבר הפך למשימות שיגרתיות, תחומי אחריות ותפקידים רישמיים... מבת שירות לאומי, דנה הפכה לחלק בלתי נפרד מסגל מנהל הדרכה, כולם נעזרו בה, נעזרו זאת מילה קטנה...קצינים היו רבים עליה, עד שאני לא פעם מצאתי את עצמי מזכירה שלה, צריכה להקצות אותה לכל אחד בתורו. אני לא מגזימה. באמת ככה זה היה. כל מי שעומד כאן והכיר את דנה, יודע בדיוק על מה אני מדברת.
תחקירים, כשירויות, פיתוח הדרכה. בכל תחום הייתה מעורה ומעורבת, מכינה מצגות, מנסחת מבזקי אירועים ומסגננת רשימות, מסמכים והנחיות.
והכל בצורה מוקפדת ומסודרת. במחברת המשימות שלה היא הכינה טבלאות של הדברים שצריך לעשות, את המשרד הקפידה לרוקן מכל מה שלא היה נחוץ, אם היה צורך הייתה נשארת, אם משהו לא נסגר, היא לא זנחה אותו עד שטופל במלואו, וכשעזבה את התפקיד לפני שמונתה לה מחליפה, הכינה תיק חפיפה עם הנחיות, שמות בעלי תפקידים ומשימות שיש לבצע וכמובן את מספר הטלפון שלה – אם יהיו שאלות או דברים לא ברורים.
רמת אחריות שלא הייתה מביישת בעלי תפקידים בכירים. ואני שוב מזכירה שדנה היתה בת שירות לאומי, רק שנה.
לדנה ולי היו הרבה שיחות על החיים, על החלומות, השאיפות שלה ובכלל. וכשהתלבטה אם להמשיך לשנה נוספת בשב"ס או ללכת לתפקיד במוקד 105 כאחראית על בנות השירות, אני תמכתי באפשרות השנייה. לא, לא כי שמחתי שהיא תעזוב כאן, אלא כי באמת כי האמנתי שליכולות ולכישרון צריך לתת כנפיים, שתחווה דברים נוספים, שתתנסה ושיכירו אותה ואת היכולות שלה. הכל בכדי שהיא תוכל לבחור מה יהיה נכון לה בעתיד.
זאת תהיה קלישאה לומר שנהגתי בדנה כמו בבת שלי, אבל זו ממש לא קלישאה. דאגתי לה, רציתי שיהיה לה טוב ואהבתי אותה. עדיין.
כי אי אפשר היה שלא להתאהב בה. מעבר ליופי החיצוני מדובר בילדה חכמה ופיקחית, עם לב ענק, מלאת מוטיבציה ונכונות לעשות וללמוד – הכל! רוצה לירות במטווח, להיות סוהרת ביטחון, להוציא רישיון משטרתי ותוך כדי לחלום על תפקיד במוסד ולהתפתח גם בתחום הריקוד שהיה כל כך חשוב לה. ילדה שרוצה לטרוף את העולם, כמו שגילה, אמא שלה אומרת. לרקוד את החיים!
דנה לא רצתה לתת למגבלות להכתיב לה את הבחירות ולא הייתה מוכנה לתת לאף אחד לעמוד בדרכה. יצא לי יותר מפעם אחת לשמוע ולראות אותה עומדת על שלה, תובעת את זכויותיה כמו גם את זכויותיהם של אחרים והכל בצורה מכבדת אבל בנחישות.
וגם במחלה היא נלחמה כמו לביאה, בסיבוב הראשון עוד לפני שנפגשנו וגם בפעם השנייה. למרות שדנה כבר עברה למשרד לבטחון הפנים ליווינו אותה בדאגה ואפילו זכינו, מירב, אתי ואני לבקר אותה בבית החולים ימים ספורים לפני לכתה. דנה שכבה שם עייפה וחלשה אבל העיניים הגדולות והטובות שלה חייכו, על הציפורניים הארוכות שלה עדיין היה לק צבעוני והיא התעניינה ושאלה על האנשים במנהל כאילו היא רק לפני שנייה יצאה מהמשרד.
אני יכולה עדיין לשמוע את הקול הדקיק שלה קורא לי סיוונוש ואני כל כך מתגעגעת אליה. אני בעיקר כואבת את מה שלא הספיקה לעשות ואת זה שעוד אנשים לא זכו להכיר את הדבר הנדיר הזה שנקרא דנה.
והרצון להנציח את דנה הוא לא רק שלי. אני באמת מרגישה שאני מדברת כאן בשם כולם. כשחשבנו איך יהיה הכי נכון לעשות את זה, החלטנו לטעת עץ, אבל זה לא יהיה סתם עץ, אלא פינה צבעונית, יפה ושמחה -בדיוק כמוה.
בהזדמנות הזו, אני רוצה להודות לכל האנשים הטובים שהתגייסו לארגון הטקס והפינה, ובמיוחד לסופר ממחוז מרכז. אף אחד לא עשה את זה כי צריך, אלא כי הוא רצה, כי הכיר את דנה וידע שזה המעט הראוי להנצחת זכרה.
גילה ובני יקרים – תודה לכם על הזכות שניתנה לנו להכיר את הילדה המוארת שלכם, שהכניסה אור לחיים של כולנו, גם אם לזמן קצר. אם הכאב שלנו הוא עצום, שלכם בלתי נתפס. אני יודעת שכמו שהיא הייתה כאן, כך גם בבית, דנה הייתה משמעותית, תוססת ואהובה – הרי אי אפשר לגדול ולהיות כזו אם אין את הקרקע העוטפת והמאפשרת כמו שאתם הייתם עבורה. דנה אהבה, העריכה אותכם והייתה גאה בכם מאוד. המשפחתיות שלכם והקשר עם האחים היו חשובים לה. אני יודעת את זה מדברים שסיפרה ומהצורה שבה דיברה עליכם. המסירות והדאגה שלכם ליוו אותה עד יומה האחרון וממשיכות גם אחרי.
אנחנו, אנשי מנהל ההדרכה, שחלקם כבר הספיקו לפרוש, או לעבור תפקיד, נשארים כאן עבורכם תמיד וכפי שהיינו חלק מחייה, כך נמשיך להיות חלק מזכרה.
